Tuesday, April 5, 2016

When it suits them, Dershowitz is the Right-wing hero...

An email I got from one of the dear souls on the Web:
 
 
All human rights activists should appreciate and embrace this short speech by an esteemed former Harvard University professor.

Here is the URL for the above link:

Tuesday, September 22, 2015

דיון מעניין על כלכלה ועל חברה

 המאמר הבא של ח"כ לשעבר ניצן הורוביץ פורסם ב"הארץ", 22 בספטמבר 2015
בעקבותיו פיתחנו דיון מעניין, שמובא בהמשך

התפכחות מהניאו-ליברליזם
ניצן הורוביץ


זו היתה ההבטחה הגדולה של תקופתנו: שפע, ובצדו שחרור מדאגות הקיום. ההתפכחות מרה וכואבת. שפע דווקא יש, עצום ורב: מזון, אנרגיה, חומרי גלם, ידע. אבל השפע מתעתע. ככל שהוא גדל, כך הוא נאגר בכיסי מעטים. והטכנולוגיה? במקום שתשחרר את האנושות מחרדות ועבודה קשה, היא רק מהדקת את האזיקים והפיקוח. ההתפכחות מהבטחת האושר של הקפיטליזם היא סיבת העומק להתערערות הביטחון הניכרת בכל היבשות

המזון מופק בשפע שכמוהו לא היה מעולם, אבל מיליוני בני אדם רעבים, ואילו בקצה השני, עודפי תוצרת עצומים מושמדים כדי להעלות מחירים. טכנולוגיה מופלאה מוטמעת בכל ענפי הייצור והשירותים, ואמורה להקל על העבודה, אבל הרוב הגדול עובד שעות ארוכות יותר בעבור גמול יחסי הולך ומצטמק. משאבי אנרגיה עצומים עומדים לרשות האנושות בזמינות חסרת תקדים; חומרי הגלם הם בהישג יד. לכאורה, אין קל, פשוט וזול מבניית בתים, אבל הדיור רק הולך ומתייקר. חלקים גדולים באוכלוסייה הופכים לצמיתי נדל״ן: כבולים רוב חייהם להלוואות חונקות

היסטוריונים אינם מופתעים. תהליכים דומים ביסודם גרמו לקריסת הסדר הדמוקרטי ועליית הפשיזם והנאציזם. מן החורבות העשנות שהותירו קמה מדינת הרווחה המודרנית, ששיפרה בדרמטיות את רמת החיים, ובמקביל יצקה יציבות למערכת הכלכלית באמצעות אמנות בינלאומיות, ובראשן הסכם ברטון־וודס מ–1944

הכלכלה הקיינסיאנית משלה בכיפה עד אמצע שנות ה–70. הישגיה הגדולים כבר נתפשו כמובנים מאליהם: חינוך ובריאות לכל, זכויות עובדים, דמוקרטיה. כאילו כך היה תמיד. מדינת הרווחה שקעה בסטגנציה, והחזירות שארבה מעבר לפינה יצאה למתקפת נגד: ניקסון ביטל את ברטון־וודס וקלע את מערכת המטבע הבינלאומית לחוסר יציבות מובנה, דרום אמריקה דיממה לרודנות ימנית, ועלייתם של תאצ׳ר בבריטניה ורייגן בארה״ב השלימה את התהליך. וכן, גם בישראל, ב–1977, התחולל מהפך

הניאו־ליברליזם נהנה מאז משלטון ללא מצרים: מפורר את השירותים החברתיים, מצמיח טייקונים ובעיקר נתפש כאמת מוחלטת שאין לערער עליה. קריסת בריה״מ הוצגה כהוכחה סופית לצדקתו, כאילו שלתועבה הסובייטית היה איזשהו קשר לסוציאל־דמוקרטיה. גם עכשיו מושמעת הקריאה הדמגוגית ״אתם רוצים צפון קוריאה?״ מול כל ניסיון לרסן את שלטון ההון

לאחר עשורים של הפרטה פרועה, מגלה גם מעמד הביניים שהוא מתפורר. כמו בשנות ה–30, נחשפת אי יכולתו המובנית של הקפיטליזם לנהל את המדינה רק באמצעות התחרות והשוק. כך התרחשה הקריסה הקולוסלית בארה״ב ב–2007, ואנחנו עדיין סובלים מפוסט־טראומה

גלי ההדף היכו בישראל לפני ארבע שנים. המונים יצאו לרחובות עקב יוקר המחיה — המזון, גן הילדים, הדיור. ״משהו פה דפוק מהיסוד. אנחנו עובדים כמו משוגעים, אבל יש לנו פחות ופחות כסף. איך נסתדר אם משהו יקרה לנו?״ שאלו ערב ערב במאהלים. החזירות שמנגד ניצלה את הפלגנות והעיוורון הפוליטי בשורות המחאה, יצאה לקרב מאסף וניצחה. אבל היא מפסידה במלחמה. אין לה פתרונות. תפלצת הנדל״ן, שוד הגז, השוקת השבורה של הפנסיות. ומעל הכל רובץ ענן כבד: הדאגה, החרדה הקיומית

לאן מוליכים את המועקה הנפשית הזאת? אל עוד חלום כוזב ואלים הרבה יותר: קיצוניות דתית, דחפים לאומניים, גזענות ותוקפנות. זה מה שמאחד בין הרפובליקאים בארה״ב, פוטין ברוסיה, משתוללי העולם הערבי ונתניהו בישראל. כולם חסידי ההון הבלתי מרוסן. אל מול אלה הגיעה שעתה של תפישת הרווחה לשוב לקידמת הבמה



שלחתי את המאמר לידידי, עם ההערות הבאות

לדעתי, מופת של תמצות והבעת דעה מנומקת
אה, וגמר חתימה טובה, למי שחטא השנה


להלן התגובות

Sunday, August 23, 2015

A chat I had: Boycott Israel

I had a little chat with a scholar presented in an email to me, as a "non-Jewish Scottish professor". Dr. Denis MacEoin is an expert in Middle Eastern affairs and was a senior editor of the Middle East Quarterly. He wrote this letter to his students, of The Edinburgh Student's Association to boycott all things Israeli, in which they claim Israel is under an apartheid regime.

Dr. MacEoin's blog: http://mid-eastplus.blogspot.co.il/



TO: The Committee Edinburgh University Student Association.

May I be permitted to say a few words to members of the EUSA?  I am an Edinburgh graduate (MA 1975) who studied Persian, Arabic and Islamic History in Buccleuch Place under William Montgomery Watt and Laurence Elwell Sutton, two of Britain 's great Middle East experts in their day.  I later went on to do a PhD at Cambridge and to teach Arabic and Islamic Studies at Newcastle University .  Naturally, I am the author of several books and hundreds of articles in this field.  I say all that to show that I am well informed in Middle Eastern affairs and that, for that reason, I am shocked and disheartened by the EUSAmotion and vote.

I am shocked for a simple reason: there is not and has never been a system of apartheid in Israel .  That is not my opinion, that is fact that can be tested against reality by any Edinburgh student, should he or she choose to visit Israel to see for themselves.  Let me spell this out, since I have the impression that those members of EUSA who voted for this motion are absolutely clueless in matters concerning Israel, and that they are, in all likelihood, the victims of extremely biased propaganda coming from the anti-Israel lobby.

Being anti-Israel is not in itself objectionable.  But I'm not talking about ordinary criticism of Israel.  I'm speaking of a hatred that permits itself no boundaries in the lies and myths it pours out.  Thus, Israel is repeatedly referred to as a "Nazi" state.  In what sense is this true, even as a metaphor?  Where are the Israeli concentration camps?  The einzatsgruppen?  The SS?  The Nuremberg Laws?  The Final Solution?  None of these things nor anything remotely resembling them exists in Israel, precisely because the Jews, more than anyone on earth, understand what Nazism stood for.

It is claimed that there has been an Israeli Holocaust in Gaza (or elsewhere).  Where?  When?  No honest historian would treat that claim with anything but the contempt it deserves.  But calling Jews Nazis and saying they have committed a Holocaust is as basic a way to subvert historical fact as anything I can think of.

Likewise apartheid.  For apartheid to exist, there would have to be a situation that closely resembled how things were in South Africa under the apartheid regime.  Unfortunately for those who believe this, a weekend in any part of Israel would be enough to show how ridiculous the claim is.

That a body of university students actually fell for this and voted on it is a sad comment on the state of modern education.  The most obvious focus for apartheid would be the country's 20% Arab population.  Under Israeli law, Arab Israelis have exactly the same rights as Jews or anyone else; Muslims have the same rights as Jews or Christians; Baha'is, severely persecuted in Iran, flourish in Israel, where they have their world center; Ahmadi Muslims, severely persecuted in Pakistan and elsewhere, are kept safe by Israel; the holy places of all religions are protected under a specific Israeli law.  Arabs form 20% of the university population (an exact echo of their percentage in the general population).

In Iran, the Bahai's (the largest religious minority) are forbidden to study in any university or to run their own universities: why aren't your members boycotting Iran?  Arabs in Israel can go anywhere they want, unlike blacks in apartheid South Africa.  They use public transport, they eat in restaurants, they go to swimming pools, they use libraries, they go to cinemas alongside Jews - something no blacks were able to do in South Africa.

Israeli hospitals not only treat Jews and Arabs, they also treat Palestinians from Gaza or the West Bank.  On the same wards, in the same operating theatres.

In Israel , women have the same rights as men: there is no gender apartheid.  Gay men and women face no restrictions, and Palestinian gays often escape into Israel, knowing they may be killed at home.

It seems bizarre to me that LGBT groups call for a boycott of Israel and say nothing about countries like Iran , where gay men are hanged or stoned to death.  That illustrates a Mindset that beggars belief.

Intelligent students thinking it's better to be silent about regimes that kill gay people, but good to condemn the only country in the Middle East that rescues and protects gay people.  Is that supposed to be a sick joke?

University is supposed to be about learning to use your brain, to think rationally, to examine evidence, to reach conclusions based on solid evidence, to compare sources, to weigh up one view against one or more others.  If the best Edinburgh can now produce are students who have no idea how to do any of these things, then the future is bleak.

I do not object to well-documented criticism of Israel .  I do object when supposedly intelligent people single the Jewish state out above states that are horrific in their treatment of their populations.  We are going through the biggest upheaval in the Middle East since the 7th and 8th centuries, and it's clear that Arabs and Iranians are rebelling against terrifying regimes that fight back by killing their own citizens.

Israeli citizens, Jews and Arabs alike, do not rebel (though they are free to protest).  Yet Edinburgh students mount no demonstrations and call for no boycotts against Libya, Bahrain, Saudi Arabia, Yemen, and Iran.  They prefer to make false accusations against one of the world's freest countries, the only country in the Middle East that has taken in Darfur refugees, the only country in the Middle East that gives refuge to gay men and women, the only country in the Middle East that protects the Bahai's...  Need I go on?

The imbalance is perceptible, and it sheds no credit on anyone who voted for this boycott.  I ask you to show some common sense.  Get information from the Israeli embassy.  Ask for some speakers.  Listen to more than one side.  Do not make your minds up until you have given a fair hearing to both parties.  You have a duty to your students, and that is to protect them from one-sided argument.

They are not at university to be propagandized.  And they are certainly not there to be tricked into anti-Semitism by punishing one country among all the countries of the world, which happens to be the only Jewish state.  If there had been a single Jewish state in the 1930's (which, sadly, there was not), don't you think Adolf Hitler would have decided to boycott it?

Your generation has a duty to ensure that the perennial racism of anti-Semitism never sets down roots among you.  Today, however, there are clear signs that it has done so and is putting down more.  You have a chance to avert a very great evil, simply by using reason and a sense of fair play.  Please tell me that this makes sense.  I have given you some of the evidence.  It's up to you to find out more.

Yours sincerely,

Denis MacEoin



I wrote to Dr. MacEoin:

One can be a very well educated scholar, and yet be ignorant about the state of his own research.
Who said that Israel was a Nazi state? All we said was that there are some Judo-Nazis in Israel, which is true. Did the police manage to catch the (presumable Jewish) murderers of Ali (18 month old) and his father Saad Dawabsha? No. If the killers were Arabs, you can be sure they would have been caught in a few days.

Yes, PM Netanyahu visited the remaining of the Arab family, and promised to catch the killers. Being Israelis, we all know quite well what Netanyahu's promises are worth.

Israel is an apartheid state - I'm willing to be honest enough to admit that this is not a fact, but it's my own interpretation. But it's based on every reasonable standard. In my opinion, no counter-propaganda can refute this.

If this legitimate criticism of (not Israel, but the Israeli government) is regarded anti-Semitism, them I don't believe there is any anti-Semitism in the world, beyond the regular racism to any race other that the Jews.

I encourage Scottish students to go ahead and boycott everything Israeli, to save my country from its evil government. Thank you!

Cheers,
Avner E.

Saturday, December 6, 2014

פגישה עם "משרן" - אדם מעורר השראה

קן רובינסון

דייב אגרס

סוגטה מיטרה

הפוסט הבא נכתב ככמטלה במהלך הקורס "ניהול כיתה במאה ה-21", אותו אני לומד במסגרת תואר שני בחינוך

באחד האמשים האחרונים נפגשנו, תלמידי כיתת ההתנסות במגמת מתמטיקה בבית הספר עירוני י"ד, עם מנהל בית הספר, הראל גוטשטיין. ישבנו במשרדו המרווח, והאיש שטח בפנינו את משנתו החינוכית ותיאר לנו את בית הספר, מה שמייחד אותו לעומת בתי ספר אחרים, וחלק מהבעיות שהוא והמורים מתמודדים איתן
בית הספר שוכן בשכונה חזקה מאד מן הבחינה הסוציו-אקונומית, רוב עצום של התלמידים "זוכים" לשיעורים פרטיים, ועל כן הם מאתגרים את המורים שכביכול אינם נחוצים, וגם - הם כבר יודעים את החומר, משתעממים ומפריעים... הראל היה נלהב מאד, כשסיפר על השיעור הגבוה של הזכאות לבגרות ושל הגיוס לצה"ל, ועל מעורבות בית הספר בקהילה; הוא ממש ניצל כל דקה של המפגש בן השעה, כדי לדחוס עוד ועוד מידע ולהעביר אלינו את החוויה של ניהול בית ספר, חינוך ובכלל את האני מאמין שלו. והמסר עבר, חזק ויעיל. נדמה לי שאדבר בשם כולם כשאומר, שנדבקנו בהתלהבות שלו ובתשוקה שלו לחינוך. בפרט, הראל סיפר איך הוא מקפיד שבית הספר ישקיע בלימוד ובחינוך שמאפשר לכל תלמיד ותלמידה למצות את המירב מהפוטנציאל שלהם ומתחומי העניין שלהם (מה שאופנתי לכנות היום "למידה משמעותית"), ובד בבד גם דורש מהם עבודה קשה ושותפות מלאה באחריות ללימוד, לסביבה לימודית תומכת ומאפשרת גם לאחרים, לקבלת כל אחד עם כל השונות שלו, לכבוד הדדי ולהשתתפות פעילה בעבודה הלימודית ובשאר מטלות בית הספר. התרשמתי במיוחד כשסיפר על הדרישה הבלתי מתפשרת שלו ושל צוות המורות והמורים מהתלמידים להרגלי לימודים, עמידה בזמנים, כבוד לצוות ולחבריהם. הוא סיפר שאחד ההיבטים המורכבים של תפקידו הוא - הקשר עם ההורים. אלה שייכים כאמור לקבוצה חזקה, כלכלית וחברתית בציבור הישראלי, ובהתאם לכך נוטים להתנהגות ישראלית די טיפוסית שמתבטאת בטלפון ישיר אליו, למנהל, בכל מקרה של מה שנראה להם כהתנכלות לבניהם, ובפועל - איננו אלא הקפדה פשוטה על משמעת ועל כללי בית הספר. במקרה כזה הוא מסביר להם, שאין בכוונתו לוותר לתלמיד רק בגלל שאביו רואה לנכון לפנות למנהל, ובכל מקרה, אם יש בעיה - יש להרגיל את התלמיד עצמו לפנות למורה, ומשם למרכזת המקצוע, מרכזת השכבה, סגנית המנהל וכן הלאה. אין זאת אומרת שהמנהל אינו זמין או לא מוכן לדבר עם תלמידים - אדרבא, הוא מסתובב בבית הספר כל שעות היום וניתן להגיע אליו בקלות, אבל אין זה ראוי שיפנו אליו ישירות בבעיות שניתנות לטיפול על ידי האנשים שזה תפקידם
לבסוף, כדי להדגים את מידת הפתיחות ששוררת בבית הספר ואת הקבלה המוחלטת של כל אחד ואחת - הראל סיפר שכל התלמידים יודעים שהוא הומוסקסואל, ושהוא מגדל את בתו במשותף עם אמה הביולוגית, שהיא לסבית מוצהרת... ההצהרה התקבלה בהפתעה אבל השתלבה היטב במכלול השיחה
שמחתי מאד לשמוע את הראל מספר על עבודתו ועל עבודת הצוות שלו, והרגשתי אותה הרגשה מוכרת של מפגש עם מה שאני מכנה "משרנים" (בהשאלה מעולם האלקטרוניקה) - שהוא המינוח שלי למנהיגים אמיתיים, כאלה שכששומעים אותם ובעיקר מתרשמים ממעשיהם - הם יוצרים השראה אצל השומע, ומה שחשוב יותר - יוצרים חשק ללכת בעקבותיהם! תחושה דומה חוויתי בעת שגרתי בארה"ב, ביום שאחרי הבחירה של נשיא שחור ראשון, ושמעתי את נאום הניצחון שלו - מיליוני אנשים דיווחו שהם חשו תחושת התעלות והשראה בעקבות דבריו הנרגשים והמשמעותיים. תחושה דומה מלווה את הצפייה בהרצאותיהם של "משרנים" אחרים, דוגמת קן רובינסון, דייב אגרס, יורם הרפז (אמנם מבית ברל, אבל בכל זאת...), ואחרים
בעיקר התרגשתי מהעובדה שהראל יכול לחשוף בפני כולם את נטייתו המינית, מבלי שהדבר ייצור מבוכה או דחייה, להיפך - זוהי בעיני דרך אפקטיבית מאד להעביר את המסר של פתיחות כלפי השונה, והערכת האחר על פי ערכיו האנושיים וקשריו עם סביבתו - במקום על פי סטריאוטיפים שנקשרים לזהותו

מה שלקחתי מהפגישה: בדבריו, הראל חיזק אצלי את הרצון, שהיה קיים כבר, להתחיל כבר את שלב ההוראה. הגילוי שיש
 לפחות בעירי תל-אביב כמה וכמה מנהלים בעלי אג'נדה דומה, ויכולת ורצון לקדם "למידה משמעותית" - נוסך מידה של אופטימיות בנפש שהתרגלה לקבל מהסביבה מסרים פסימיים ומייאשים באשר לעתיד החינוך בישראל... משיחה כזאת אני תמיד יוצא עם יותר רצון ותשוקה מאשר נכנסתי - ממש מה שנקרא "שיחת מוטיבציה" - לא שאני ממש צריך כזו בשלב הזה, אבל כנראה נצטרך כולנו בשלב ההוראה המעשית 
הראל גוטשטיין, מנהל תיכון עירוני י"ד בתל-אביב

תגובה לאירוע בכיתה - דיון על רצח יצחק רבין

הפוסט הבא נכתב כתגובה לדיווח של סטודנט, במהלך הקורס "ניהול כיתה במאה ה-21", אותו אני לומד במסגרת תואר שני בחינוך
הסטודנט סיפר על מקרה, שבו מורה מקצועי, (לא מחנך כיתה!) יזם דיון בשאלה: האם יש מצבים שבהם מוצדק לרצוח את ראש הממשלה. כמובן, כותרת הדיון לא הוצגה כך, אבל זה היה הנושא בפועל. המורה הופתע ודי הזדעזע מעמדותיהם של התלמידים
להלן דיווחו של עידו


כמה פרטים על המורה - מורה לניהול עסקי (מורה מקצועי, לא מחנך הכיתה). המורה הוא מורה מצוין, מוערך ואהוב מאוד על התלמידים, שולט היטב בכיתה, יצירתי מאוד, ראש גדול, מחנך של כיתה אחרת

שבוע לפני יום הזיכרון ליצחק רבין, המורה החליט להקדיש זמן במסגרת השיעור לנושא כללי. לפי מה שאמר לנו (הסטודנטים שמתנסים אצלו) לפני השיעור - הוא תכנן לעצור את השיעור לפני סופו, להעלות שאלה כללית לתלמידים, לפתח דיון ולחבר את הדיון ליום רבין בשיעור נוסף שיתקיים במועד קרוב יותר ליום רבין

השאלה אותה כתב המורה על הלוח לדיון (אני לא מדייק מילה במילה) הייתה - "אתה רואה בן אדם שעומד לעשות מעשה שיגרום נזק גדול מאוד בחיי אדם - מה אתה עושה

החל דיון סוער בכיתה, שהתחיל בתלמידים שאמרו שצריך להודיע לרשויות המתאימות וכו'. המורה רצה לחדד את הנקודה והכניס לחץ זמנים "אין זמן, הנזק עומד לקרות עכשיו, צריך לעשות מעשה מייד...". התלמידים חיברו מהר מאוד את הנושא לרבין, הדיון נהיה סוער יותר כאשר מהר מאוד הדעות עברו לכיוון - רבין רצה להחזיר את ירושלים, צריך היה לעצור אותו, יגאל עמיר לא טעה, מי שבדרך לגרום אסון צריך להרוג אותו
!!!

כאשר נגמר הזמן, המורה אמר שיהיה המשך בשיעור הבא

כאשר הגעתי לבית הספר בשבוע לאחר מכן שאלתי את המורה מה היה בהמשך והוא אמר שהוא פיתח איתם דיון על "תרבות הדיון" שלהם בשיעור הקודם ואיך אפשר לשפר אותה


- יצאתי בהרגשה של פספוס גדול. בשיעור הראשון האווירה הכללית בכיתה בסיום הדיון (להבדיל מתחילת הדיון) הייתה שצריך היה לרצוח את רבין, זה לגיטימי (להציל את המדינה...). המורה לא עשה שום דבר כדי לשנות את האווירה, לא בסיום היום הראשון ולא בשיעור ההמשך

- המורה (ואולי כל המורים) בוחרים לא להתעמת עם התלמידים בנושאים כאלה - נראה לי שעדיף היה לא להעלות את הנושא מאשר לנהל אותו בצורה כזו

למורה לא היו הכלים לנהל דיון כזה, הוא "נכנס לפינה" ולא היו לו את הכלים לצאת ממנה

שאלות ששאלתי את עצמי ואשמח לקבל את דיעות הפורום

- איפה הגבול בין פוליטיקה לערכים? לדעתי המורה היה צריך לעצור את הדיון ולהבהיר לתלמידים ערכים בסיסיים של דמוקרטיה ושלטון החוק ולא לתת לתלמידים לצאת בהרגשה שיגאל עמיר "דווקא לא כל כך נורא כמו שרוצים שנאמין

איך עושים את זה בצורה הנכונה, בלי לתת לתלמידים הרגשה של סתימת פיות

תודה, עידו




והנה תגובתי
עידו, אני מזדהה מאד עם תחושתך הקשה בעקבות האירוע

ראשית, לדעתי (והיא לא מחייבת איש) - לא מדובר פה בוויכוח פוליטי בכלל

אז לפני הראשית, ראוי לציין שלדעתי יש מקום לדיונים פוליטיים בכיתה, כמובן במסגרת של פלורליזם, הקשבה וכבוד לכל הדעות - גם ל"דעות" שהיה ראוי לרצוח את רבין... אני שם "דעות" במרכאות מפני שבחברה שאנחנו מנסים לבנות, אין מקום לרצח מכל סיבה שהיא, ועל כן תמיכה ברצח לא יכולה להיחשב לדעה - זה יכול להיות לגיטימי בחברה של ליסטים, כפי שלייבוביץ' המנוח אהב להגיד, אבל לא בחברה דמוקרטית. אני אומר שצריך לכבד גם "דעות" כאלה בכיתה של מתבגרים, מן הטעם הפשוט שיש לנו עסק עם בני נוער שנתונים יותר להשפעות של רגשות ומניפולציות, זאת תופעה קיימת ויש להתמודד איתה, והגישה שיכולה להיות ראויה עם מבוגרים - קרי: אנחנו לא חולקים אותה מערכת ערכים ולכן אין לי שום "דיבור" איתך - איננה עובדת כאן ולא שייכת לכאן מפני שאלה התלמידים שלנו, ואיתם צריך להתמודד ולמשוך אותם אל מערכת הערכים שהגדרנו שבה אנחנו רוצים לחיות, ולא לזרוק ולהפקיר אותם לג'ונגל הערכי שבחוץ

מקומם של דיונים פוליטיים הוא גם בכיתה, במגבלה של גיל ובגרות התלמידים - מפני שאיננו רוצים לגדל ילדים ונערות מנותקים, שבאים לבית הספר לספוג מידע בלבד מבלי להתייחס למתרחש סביבם. פוליטיקה היא אמנות היחסים בין בני אדם, ותלמידים צריכים ללמוד גם את התחום הזה. האופן שבו מתנהל דיון פוליטי תרבותי הוא לקח חשוב מאד שיש לחשוף אליו את התלמידים - ואין מקום ראוי לכך יותר מאשר בבית הספר

אחרי שאמרתי את זה - אסביר מדוע הוויכוח על רצח רבין איננו פוליטי. ויכוח פוליטי מתנהל במסגרת של כללים מוסכמים, וביניהם נכללים גם הערכים המשותפים לכל המשתתפים בדיון ובחברה - ואלה כוללים את "לא תרצח". וזה כולל דתיים שמאמינים שהדיבר הזה ירד מהשמיים עם עשרת הדיברות, וגם כאלה שאינם מאמינים בכך, אך יודעים שאסור לרצוח. ויכוח שבמסגרתו נשאלת השאלה אם מותר היה לרצוח את רבין יכול להיות ויכוח הלכתי, מפני שבהלכה קיים מצב של "רודף", ואפשר להתווכח אם חל על רבין דין רודף. אך זהו ויכוח הלכתי (לדעתי, לגיטימי), שדורש ידע נרחב בהלכה וגם בגרות נפשית. מכיוון שבישראל, החוק לא כפוף להלכה היהודית (על כל פנים, לא אמור להיות) - אין ויכוח פוליטי על כך שרצח (להבדיל מהרג להגנה עצמית, הרג לא מכוון של אזרחים במלחמה, וכו') - הוא מעשה אסור. ולכן הדיון על הלגיטימיות של רצח רבין צריך להתמקד בשלילה המוחלטת של המעשה, ובסיבות שמביאות אנשים צעירים לתמוך או לפחות להזדהות איתו

לכן, גם, לא נראה לי מתאים כאן ללמד את התלמידים את תרבות הדיון, כפי שהציעה יהודית; זהו כמובן נושא חשוב וראוי, אבל הוא לא עונה כלל לבעיה שעלתה כאן והיא - מדוע תלמידים מצדיקים רצח של כל אדם, ובפרט של ראש ממשלה, וכיצד ניתן לשכנע אותם שללא קשר לדעתם הפוליטית - זהו מעשה מגונה על פי כל אמות המידה שאנחנו רוצים שתהיינה מחייבות אצלנו

מטרות החינוך הממלכתי - דירוג מחדש לפי חשיבות


הפוסט הבא נכתב כמטלה לסטודנט, במהלך הקורס "משפט וחינוך", אותו אני לומד במסגרת תואר שני בחינוך

המטלה הייתה לכתוב מה דעתנו האישית, בשאלה: בהתייחס לחוק חינוך ממלכתי (1953), סעיף (2): מטרות החינוך הממלכתי בישראל – איך היית מדרג מחדש את המטרות השונות לפי סדר החשיבות? איזו מטרה היית מוסיף? איזו מטרה שרשומה בחוק היית מוחק? איזו מטרה רשומה בחוק, אך היא בגדר "אות מתה

להלן הדירוג הראוי של תת-הסעיפים בסעיף 2, לעניות דעתי
בסוגריים  – הדירוג המקורי
  1. (5)  פיתוח אישיות, יצירתיות, כשרונות, חיים של משמעות
  2. (7) פיתוח כוח כוח השיפוט והביקורת, סקרנות, מחשבה עצמאית
  3. (8) שוויון הזדמנויות להתפתחות
  4. (9) מעורבות בקהילה
  5. (3) לימוד ההיסטוריה של העם והמדינה
  6. (6) תחומי דעת ומיומנות
  7. (4) לימוד התורה, תולדות העם היהודי וזכר השואה
  8. (10) כבוד ואחריות לסביבה ולטבע
  9. (11) הכרת התרבות הערבית ותרבויות אחרות בישראל
  10. (2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת המדינה, כבוד לזכויות יסוד, לחוק, לחתור לשלום ולסובלנות
  11. (1) לחנך לאהבת אדם, העם והארץ


הייתי מוריד את תת-סעיף 1, מפני שלדעתי אין זה מתפקידו של משרד החינוך "לחנך... לאהבת אדם", ובוודאי לא לאהבת העם והארץ או לכבד את הוריו ומשפחתו. כמובן, לא יהיה זה רע, אם במסגרת הלימודים בגני הילדים ובבתי הספר יספגו הילדים מסרים (בעיקר באמצעות מעשים, ולא בדיבורים ובהטפה) של אהבה לאדם, לעם ולארץ, וכבוד להורים; אך לא ראוי להגדיר זאת כאחת המטרות הראשיות של תכנית הלימודים
ההנמקה לכך: בעיני, מטלת החינוך מתחלקת בין מספר "סוכנים" או גורמים, באופן בלתי שווה. בראש ובראשונה, עול החינוך מוטל על סביבתו הקרובה והמיידית של החניך – הלא היא משפחתו המיידית, הוריו או אפוטרופסיו, ואחרים – סבים, דודים, אחים; במעגל הגדול יותר נמצאים בני משפחתו הרחוקה יותר; ואחריהם בני הקהילה, חברים, מכרים, בני העם; ולבסוף באי העולם כולו. על פי השקפתי, כל פרט בחברה מחנך בפועל (במעשיו יותר מאשר בדיבוריו), כל פרט אחר בחברה, כל הזמן. אדם כי ייקלע לארץ זרה, ויראה את נוהגיהם של תושביה, יושפע מהם גם בבלי דעת. ישראלי המבקר בגרמניה ומתרשם מרמת הנקיון ברחובותיה, יש סיכוי גבוה שבשובו לארצו יימנע מהשלכת פסולת ברחוב (או למצער, ילכלך פחות), וזאת בהשפעת המראה של הרחובות הנקיים שנחרט בזכרונו. על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם השייך למעגל היכרות קרוב יותר – למשל, כל אדם המשליך פסולת ברחוב בישראל, או מנבל את פיו בעת צפיה בתחרות ספורט – יוצר את הצופה והשומע את התחושה הבלתי מודעת, שזאת התנהגות ראויה במידת מה – גם אם השומע מתנגד לכך באופן מודע. חלק ניכר בהנמקות הערכיות שלנו (שאינן ניתנות להצדקה רציונלית, ועל כן הן מושפעות מהנמקות בלתי רציונליות ובלתי פורמליות) – מתבססות על התפיסה המודעת או הבלתי מודעת, ש"כך ראיתי ושמעתי, ועל כן חזקה שזוהי התנהגות ראויה". השפעתם של עמיתים ושל החברה כולה היא חזקה מאד – גם אם קשה להודות בכך, באשר רצוננו להצטייר בעיני עצמנו כיצורים אוטונימיים, המחליטים באופן עצמאי – בשעה שבפועל אין זה כך, במידה רבה
בכל מקרה, אין זה מתפקידו (ולכל הפחות ראוי שזה יהיה מתפקידיו בעדיפות נמוכה יותר) של משרד החינוך "לחנך" את חניכיו להתנהגות ראויה במישור הבין-אישי, ובוודאי לא "להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו... המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו". השאלה כיצד מחנכים לאהבה לעם ולארץ היא כבדת משקל ולפחות בעייתית מאד. לדעתי לא ניתן לבצע פורמליזציה של הטכניקה, כפי שניתן לעשות זאת, למשל, באשר לחינוך להומניזם, למעורבות בקהילה, ועוד. החינוך ל"אהבת אדם, העם והארץ" הם מושגים כל כך בסיסיים, שמקורם צריך להיות הרבה יותר מהסביבה המיידית של החניך – הוריו ומשפחתו, מאשר ממשרד החינוך. מעבר לכך, ישנו מדרון חלקלק מאד המוביל מהניסיונות לחנך לאהבת העם והארץ – אל הפטריוטיזם הזול, ומשם אל הפאשיזם ממש, במובן שהחניך יתבקש להעמיד את טובת העם ו"הארץ", מה שזה לא יהיה (וכוונתי שניתן לפרש את טובת "הארץ" במובנים שונים מאד ואף אנטי-הומניסטיים, אליליים, גזעניים וכדומה), מעל לטובת האדם, ובאופן שעלול לפגוע בערכים ראויים יותר, בעיני, והם – שיויון האדם, כבודו וחירותו
למצער, ניתן לומר שמתפקידו של משרד החינוך להיות גורם נוסף, המעלה את תרומתו לחינוך לאהבת האדם, העם והארץ – בנוסף להורים, משפחה, סביבה ועוד; בעוד שהפריטים האחרים ברשימה הם מתפקידיו של משרד החינוך באופן עיקרי או בלעדי

סעיף שהייתי מוסיף: "ליצור סביבה תומכת ואוהדת כדי שכל חניך וחניכה יוכלו למצוא את תחומי הכשרון והידע החבויים בו או בה, להכיר בהם, לפתחם מתוך רצון לעסוק בהם בעתיד, עם אפשרות לפרנס עצמם בכבוד בתחום ידע החופף או קרוב אליהם. לאפשר, במובן של יצירת סביבה תומכת ואוהדת, שבמסגרתה יוכל החניך להתפתח בהתאם לנטיות נפשו – ולא לכוון את החניך מראש את התחום הנראה למוסד או לקהילה כתחום הראוי או הרצוי לחברה; כמובן, כל זאת במסגרת מגבלות ואילוצים, שנועדו להבטיח שנטיותיו ומעשיו של החניך לא יפגעו בחירותם ובאפשרות ההתפתחות במקביל של חניכים אחרים בכיוונים הראויים והרצויים להם

Friday, November 14, 2014

מחנך הכיתה כ"מנהיג", והמורה המקצועי כ"מנהל כיתה"


הפוסט הבא נכתב כמטלה אישית, במהלך הקורס "ניהול כיתה במאה ה-21", אותו אני לומד במסגרת תואר שני בחינוך

המטלה הייתה לכתוב מה דעתנו האישית, בשאלה: האם אני מצפה ממחנך להיות יותר "מנהיג" וממורה מקצועי להיות יותר "מנהל כיתה" בתחום הדעת שלו

מורה ומחנך הן מילים נרדפות

לא לשווא בחרו חברי "הגשש החיוור" בביטוי "מורה ומחנך בישראל". אלה שתי פנים של אותו המטבע

באופן מפתיע, אני מסכים עם רוב הכותבים שקדמו לי. הקו הרעיוני השולט בפוסטים כאן הוא, שאין סתירה בין היות המורה "מנהיג" לבין היותו "מנהל כיתה" או מעביר ידע ספציפי בתחום התמחותו, ושהוא יכול (ואף חייב) להיום גם וגם

בעיני, לא רק שכל מורה הוא מחנך (גם, ואולי אף בעיקר, המורה לספורט), אלא שכל אדם בחברה מחנך כל אדם אחד, כל הזמן. יש לזה הרבה דוגמאות שיקצר הפוסט הזה מלפרטם. אזכיר רק, שבתשובה לשאלה העצבנית (הנשאלת לרוב בעת נהיגה): "מה, אתה רוצה לחנך אותו?!", אני בדרך כלל עונה: כן, בהחלט, זאת אחריותו של כל פרט בחברה להשפיע על סביבתו בכיוון הטוב

על אחת כמה וכמה, שמורה, ויהיה זה מורה למתמטיקה, לספורט או לתזונה - העומד יום יום מול ילדים ונערות צעירות, הנמצאים בשלב מאד מעצב בחייהם - מהווה דמות מחנכת מהמעלה הראשונה. אני מאמין שהדבר שמחנך יותר מכל הם - מעשים, הרבה יותר מדיבורים. כל פרט בהתנהגותו של המורה לתזונה, המבטא את מכלול ערכיו האנושיים, השימוש שהוא עושה בשפה, העניין שהוא מפגין בתחום הידע שלו, שאיפתו ללמד וגם ללמוד, יחסו לתלמידים, יחסו למקצועו - משפיעים יותר מכל שעת מחנך, מבלי להפחית בחשיבותה. במובן הזה, כל מורה מקצועי הוא גם "מחנך", ובאותה עת גם מנהיג, מפני שהוא מתווה, במעשיו ממש יותר מאשר בדיבורים, את הדרך שבאמת הוא מאמין שהיא הראויה - בתחום הדעת שלו, וגם ביחסו לחיים בכלל. ובני הנוער רואים, ומפנימים - והרבה יותר משנדמה לנו ואף להם. לאיינשטיין מיוחסת האמירה, ש"מנהיגים הם אלה שגורמים לאנשים ממוצעים לעשות עבודה יוצאת דופן". במובן הזה, המורה המקצועי הוא מנהיג לכל דבר

מן הצד השני - גם ה"מחנך" באופן רשמי - עוסק כל הזמן גם בניהול הכיתה, בנוסף לתפקידו הרשמי כ"מנהיג". הוא מורה בתחום שנועד לו, הלא הוא תחום ה"חינוך" (מה שזה לא יהיה), ולרוב גם בתחום נוסף. כמורה המופקד על ה"חינוך:, אין ספק שהוא עסוק בכל דקה גם בניהול הכיתה. ועל כן, גם מן הפן המעשי - יומיומי, וגם מן הפן העקרוני (מורה מקצועי = גם מחנך), הוא מנהל לכל דבר