אני טוען כל הזמן, שהבעיה העיקרית של המדינה הזאת איננה שהציבור מטומטם, או שחסרים כאן אנשים מוכשרים, או שאף אחד לא יודע מה צריך לעשות. הבעיה מספר אחת היא – העדר מנהיגות
בסוף השבוע שעבר התראיין זאב אבן-חן אצל נחום ברנע במוסף "ידיעות אחרונות." אבן-חן איבד באסון הכרמל את בתו, טופז. ברנע הוא בעצמו אב שכול. אני מביא כאן חלק מהראיון
בלשכתו של זאב אבן-חן באיגוד חברות הביטוח תלוי צילום משפחתי אחד. הצילום פורסם ב"ידיעות אחרונות" לפני עשר שנים בדיוק. אבן-חן, מפקד מחוז המרכז, פרש בסוף אותו חודש מכהונתו במשטרה. מרחב השפלה ערך לכבודו מסדר פרידה. בין השוטרים שנבחרו לעמוד במסדר הייתה בתו טופז, ששירתה במשטרה כחיילת. אבן-חן עבר על פניה בפנים חתומות, כנדרש. רק לאחר שסיים לסקור את אחרון השוטרים במסדר, חזר אל בתו והעניק לה חיבוק חם, מגונן. היא החזירה לו חיוך רב קסם. את המפגש הנציח צלם העיתון חיים זיו
עשר שנים תלוי הצילום במשרדו של אבן-חן. השבוע, כשבפעם הראשונה מאז השריפה שקיפחה את חייה של טופז, הוא חזר לעבוד חלקית במשרדו, אנשים הסתכלו על התמונה ובכו. קשה להסתכל על התמונה הגאה הזאת, הכל-כך חגיגית, כל-כך מאושרת, ולשמור על עיניים יבשות
...
שוחחנו שעות, גם על השכול, ובעיקר על המדינה. אני מביא את תמצית דבריו כמונולוג
יש לי תחושה מאד עמוקה של אכזבה מהמדינה – ודווקא בתחום הביטחוני, תחום שבו עסקתי שלושים שנה. אני מאוכזב מכך שאין נטילת אחריות. יש לנו ראש ממשלה שלא יודע להתמודד. הוא חושב שלהיות ראש ממשלה זה לעשן סיגרים ולנסוע לחו"ל. 44 משפחות שכלו את יקיריהן באסון הזה, לא רק אני. מדוע הוא לא ביקר אצלן? הוא אפילו לא טילפן. מדוע שרי הממשלה האחרים לא ביקרו משפחות? כשישראלים מביאים כבוד למדינה – ספורטאים למשל – ראש הממשלה משתבח בהם, וזה בסדר. אבל למה כאשר קורה אסון הוא בורח? שיידע לעמוד מול ביקורת. שיהיה גבר
נזכרתי ביצחק רבין. כאשר משה שחל היה השר לביטחון פנים, אני הייתי ראש המטה המבצעי שלו. שנתיים-שלוש ישבתי בישיבות הקבינט. ראיתי איך רבין ניהל את המדינה. אני לא איש פוליטי. אין לי שאיפות פוליטיות. אבל ראיתי איך רבין נהג לקחת אחריות
מאז מלחמת השחרור התקבעה בארץ נורמה שאומרת, את המשפחות השכולות מחבקים. פתאום נוצרה נורמה חדשה – בורחים מהמשפחות. זה מאד מטריד, כי יכולות להיות לזה השלכות הרות גורל. מה זה אומר לצעירים שמתגייסים לצה"ל
הנורמה החדשה היא שקודם מתייעצים עם עורכי דין, אחר כך עם יח"צנים. המנהיגים לא דואגים לתושבי המדינה, אלא לכיסאות שלהם
האבל שלי פרטי. אני לא חולק אותו עם אף אחד. אני מדבר רק משום שאני חש חובה כלפי טופז והחברים שלה וכלפי המדינה. אני לא רוצה שבאסון הבא – ויהיה אסון – ישלפו את הדברים שאני אומר כאן ויאמרו: אבן-חן הזהיר שזה מה שיקרה. אני מעדיף שיגידו, זאב אבן-חן חמור, מטומטם. הוא לא העריך כראוי את ראש הממשלה
אני רוצה למנוע את האסון
...
מדינה היא לא עסק פרטי – לא של ראש הממשלה ולא שלי. המדינה היא של האזרחים – לא של הפוליטיקאים. נתניהו לא יכול להנהיג את המדינה כאילו היא העסק הפרטי שלו
אם חלק מהדברים שצריכים להיעשות ייעשו, אפילו חלק, אני ארגיש טוב. אני לא מחפש את הראש של ביבי. אני לא מונע ממניעים אישיים או פוליטיים. אני לא מציע וועדת חקירה, כי לוועדת חקירה יבואו כולם עם עורכי דין, והמסקנות ייצאו בעוד שנתיים-שלוש. אנחנו זקוקים לשינוי עכשיו
לצערי, אני מעריך שמה שהיה הוא שיהיה. שום דבר לא ייעשה
אני אוהב את המדינה הזאת. רוב האנשים כאן טובים, אבל אין מנהיגים. נדמה שכולנו התייאשנו. כולנו הפכנו לאדישים. לא מאמינים בכלום. הפוליטיקאים אשמים בזה. כל היום מדברים על זה שאלי יש אמר ככה וליברמן אמר ככה, וזה מצליח להם: כולם מתייאשים. האדישות טובה לפוליטיקאים
קראתי את דו"ח מבקר המדינה על מערך הכבאות. אני לא כל-כך מחזיק מהמבקר הנוכחי, אבל בדו"ח הזה הוא צדק. הוא הטיל אחריות על אהוד ברק, שהיה צריך להכין נהלים כדי שכאשר יקרה אסון, כל אחד יידע מה לעשות. הוא לא הכין דבר
אלי ישי היה צריך להילחם על תקציבים ולא נלחם. לא ייתכן שימשיכו להשתמש בכבאיות המצ'וקמקות האלו. שאין חצי מטוס. את השריפה הזאת אפשר היה לכבות בחצי שעה
...
ושטייניץ – איזה אדם חסר רגישות. יומיים לאחר האסון הוא תוקף את הכבאים. ואחרי זה הוא מתנצל. כאילו מתנצל. שטייניץ יצא להגן על פקידי האוצר. אני עבדתי מול פקידי האוצר. אני אומר לך, לא הפקידים אשמים – השרים אשמים
...
אני מקווה שתתפתח דינמיקה: אני מעלה רעיונות שהם אולי בוסר – אנשים חכמים ומנוסים ממני יכולים לקחת אותם וללכת הלאה. יש אנשים בארץ שיכולים להביא לשינוי, אנשים שלא חושבים רק על כיסאות, אנשים שלא חיים רק על הספין. הם נמצאים, למשל, בצמרת המטה הכללי של צה"ל
גם לתקשורת יש תפקיד במניעת האסון הבא. היא לא צריכה להסתפק בראיונות איתי או עם אחרים. היא צריכה להעיר נרדמים. להיות כלב שמירה. התקשורת צריכה לתבוע דין וחשבון מראש הממשלה. לכו אליו בעוד חצי שנה, בעוד שנה, לכו ושאלו אותו, מה פעלת, מה עשית
...
לילדה שלי אני מתגעגע כל יום. זה טירוף. היא הייתה ילדה שהצליחה בכל מאז שהייתה קטנה, למרות שהייתה דיסלקטית. גמרה בגרויות בציונים גבוהים, גמרה תואר ראשון בהצטיינות בפקולטה לחקלאות. היא חלמה להיות וטרינרית. אחר כך החליטה שהמסלול ארוך מדי, והלכה ללמוד לתואר שני במינהל עסקים. היא הייתה סטודנטית מדהימה. ואז החליטה להתגייס לשב"ס
לא אהבתי את ההחלטה שלה. אבל היא עשתה תמיד רק מה שהיא רצתה. היחיד שיכול היה להשפיע עליה היה אחיה הקטן
היא לא חיפשה להיות סוהרת. היא עבדה במטה, בדוברות. היא הצליחה מאד, לכן שלחו אותה לקורס קצינים. אני כעסתי על בני קניאק (נציב שב"ס), שקיבל אותה לעבודה. הוא אמר לי, תן לילדה לעשות מה שהיא רוצה
...
אני, שהייתי בכל הפיגועים, שבתוקף תפקידי במשטרה הסתובבתי ליד כל אוטובוס שהתפוצץ, אני לא יכול לראות את האוטובוס שבו נשרפה בתי. גם לא בטלויזיה. אני לא מסוגל
נולדתי להורים ייקים. כשהייתי קטן הייתי בכיין. אבי, היחיד ששרד במשפחתו לאחר השואה – אני נקרא על שם אחיו, שנשרף באושוויץ – אבי היה אומר לי, אני לא מדבר עם בכיינים. והפסקתי לבכות. הוא סתם לי את מעיינות הדמעות – עד שקרה מה שקרה. עכשיו אני מתחיל כל בוקר בבכי
אני רוצה למנוע את האסון
...
מדינה היא לא עסק פרטי – לא של ראש הממשלה ולא שלי. המדינה היא של האזרחים – לא של הפוליטיקאים. נתניהו לא יכול להנהיג את המדינה כאילו היא העסק הפרטי שלו
אם חלק מהדברים שצריכים להיעשות ייעשו, אפילו חלק, אני ארגיש טוב. אני לא מחפש את הראש של ביבי. אני לא מונע ממניעים אישיים או פוליטיים. אני לא מציע וועדת חקירה, כי לוועדת חקירה יבואו כולם עם עורכי דין, והמסקנות ייצאו בעוד שנתיים-שלוש. אנחנו זקוקים לשינוי עכשיו
לצערי, אני מעריך שמה שהיה הוא שיהיה. שום דבר לא ייעשה
אני אוהב את המדינה הזאת. רוב האנשים כאן טובים, אבל אין מנהיגים. נדמה שכולנו התייאשנו. כולנו הפכנו לאדישים. לא מאמינים בכלום. הפוליטיקאים אשמים בזה. כל היום מדברים על זה שאלי יש אמר ככה וליברמן אמר ככה, וזה מצליח להם: כולם מתייאשים. האדישות טובה לפוליטיקאים
קראתי את דו"ח מבקר המדינה על מערך הכבאות. אני לא כל-כך מחזיק מהמבקר הנוכחי, אבל בדו"ח הזה הוא צדק. הוא הטיל אחריות על אהוד ברק, שהיה צריך להכין נהלים כדי שכאשר יקרה אסון, כל אחד יידע מה לעשות. הוא לא הכין דבר
אלי ישי היה צריך להילחם על תקציבים ולא נלחם. לא ייתכן שימשיכו להשתמש בכבאיות המצ'וקמקות האלו. שאין חצי מטוס. את השריפה הזאת אפשר היה לכבות בחצי שעה
...
ושטייניץ – איזה אדם חסר רגישות. יומיים לאחר האסון הוא תוקף את הכבאים. ואחרי זה הוא מתנצל. כאילו מתנצל. שטייניץ יצא להגן על פקידי האוצר. אני עבדתי מול פקידי האוצר. אני אומר לך, לא הפקידים אשמים – השרים אשמים
...
אני מקווה שתתפתח דינמיקה: אני מעלה רעיונות שהם אולי בוסר – אנשים חכמים ומנוסים ממני יכולים לקחת אותם וללכת הלאה. יש אנשים בארץ שיכולים להביא לשינוי, אנשים שלא חושבים רק על כיסאות, אנשים שלא חיים רק על הספין. הם נמצאים, למשל, בצמרת המטה הכללי של צה"ל
גם לתקשורת יש תפקיד במניעת האסון הבא. היא לא צריכה להסתפק בראיונות איתי או עם אחרים. היא צריכה להעיר נרדמים. להיות כלב שמירה. התקשורת צריכה לתבוע דין וחשבון מראש הממשלה. לכו אליו בעוד חצי שנה, בעוד שנה, לכו ושאלו אותו, מה פעלת, מה עשית
...
לילדה שלי אני מתגעגע כל יום. זה טירוף. היא הייתה ילדה שהצליחה בכל מאז שהייתה קטנה, למרות שהייתה דיסלקטית. גמרה בגרויות בציונים גבוהים, גמרה תואר ראשון בהצטיינות בפקולטה לחקלאות. היא חלמה להיות וטרינרית. אחר כך החליטה שהמסלול ארוך מדי, והלכה ללמוד לתואר שני במינהל עסקים. היא הייתה סטודנטית מדהימה. ואז החליטה להתגייס לשב"ס
לא אהבתי את ההחלטה שלה. אבל היא עשתה תמיד רק מה שהיא רצתה. היחיד שיכול היה להשפיע עליה היה אחיה הקטן
היא לא חיפשה להיות סוהרת. היא עבדה במטה, בדוברות. היא הצליחה מאד, לכן שלחו אותה לקורס קצינים. אני כעסתי על בני קניאק (נציב שב"ס), שקיבל אותה לעבודה. הוא אמר לי, תן לילדה לעשות מה שהיא רוצה
...
אני, שהייתי בכל הפיגועים, שבתוקף תפקידי במשטרה הסתובבתי ליד כל אוטובוס שהתפוצץ, אני לא יכול לראות את האוטובוס שבו נשרפה בתי. גם לא בטלויזיה. אני לא מסוגל
נולדתי להורים ייקים. כשהייתי קטן הייתי בכיין. אבי, היחיד ששרד במשפחתו לאחר השואה – אני נקרא על שם אחיו, שנשרף באושוויץ – אבי היה אומר לי, אני לא מדבר עם בכיינים. והפסקתי לבכות. הוא סתם לי את מעיינות הדמעות – עד שקרה מה שקרה. עכשיו אני מתחיל כל בוקר בבכי
