Saturday, December 6, 2014

פגישה עם "משרן" - אדם מעורר השראה

קן רובינסון

דייב אגרס

סוגטה מיטרה

הפוסט הבא נכתב ככמטלה במהלך הקורס "ניהול כיתה במאה ה-21", אותו אני לומד במסגרת תואר שני בחינוך

באחד האמשים האחרונים נפגשנו, תלמידי כיתת ההתנסות במגמת מתמטיקה בבית הספר עירוני י"ד, עם מנהל בית הספר, הראל גוטשטיין. ישבנו במשרדו המרווח, והאיש שטח בפנינו את משנתו החינוכית ותיאר לנו את בית הספר, מה שמייחד אותו לעומת בתי ספר אחרים, וחלק מהבעיות שהוא והמורים מתמודדים איתן
בית הספר שוכן בשכונה חזקה מאד מן הבחינה הסוציו-אקונומית, רוב עצום של התלמידים "זוכים" לשיעורים פרטיים, ועל כן הם מאתגרים את המורים שכביכול אינם נחוצים, וגם - הם כבר יודעים את החומר, משתעממים ומפריעים... הראל היה נלהב מאד, כשסיפר על השיעור הגבוה של הזכאות לבגרות ושל הגיוס לצה"ל, ועל מעורבות בית הספר בקהילה; הוא ממש ניצל כל דקה של המפגש בן השעה, כדי לדחוס עוד ועוד מידע ולהעביר אלינו את החוויה של ניהול בית ספר, חינוך ובכלל את האני מאמין שלו. והמסר עבר, חזק ויעיל. נדמה לי שאדבר בשם כולם כשאומר, שנדבקנו בהתלהבות שלו ובתשוקה שלו לחינוך. בפרט, הראל סיפר איך הוא מקפיד שבית הספר ישקיע בלימוד ובחינוך שמאפשר לכל תלמיד ותלמידה למצות את המירב מהפוטנציאל שלהם ומתחומי העניין שלהם (מה שאופנתי לכנות היום "למידה משמעותית"), ובד בבד גם דורש מהם עבודה קשה ושותפות מלאה באחריות ללימוד, לסביבה לימודית תומכת ומאפשרת גם לאחרים, לקבלת כל אחד עם כל השונות שלו, לכבוד הדדי ולהשתתפות פעילה בעבודה הלימודית ובשאר מטלות בית הספר. התרשמתי במיוחד כשסיפר על הדרישה הבלתי מתפשרת שלו ושל צוות המורות והמורים מהתלמידים להרגלי לימודים, עמידה בזמנים, כבוד לצוות ולחבריהם. הוא סיפר שאחד ההיבטים המורכבים של תפקידו הוא - הקשר עם ההורים. אלה שייכים כאמור לקבוצה חזקה, כלכלית וחברתית בציבור הישראלי, ובהתאם לכך נוטים להתנהגות ישראלית די טיפוסית שמתבטאת בטלפון ישיר אליו, למנהל, בכל מקרה של מה שנראה להם כהתנכלות לבניהם, ובפועל - איננו אלא הקפדה פשוטה על משמעת ועל כללי בית הספר. במקרה כזה הוא מסביר להם, שאין בכוונתו לוותר לתלמיד רק בגלל שאביו רואה לנכון לפנות למנהל, ובכל מקרה, אם יש בעיה - יש להרגיל את התלמיד עצמו לפנות למורה, ומשם למרכזת המקצוע, מרכזת השכבה, סגנית המנהל וכן הלאה. אין זאת אומרת שהמנהל אינו זמין או לא מוכן לדבר עם תלמידים - אדרבא, הוא מסתובב בבית הספר כל שעות היום וניתן להגיע אליו בקלות, אבל אין זה ראוי שיפנו אליו ישירות בבעיות שניתנות לטיפול על ידי האנשים שזה תפקידם
לבסוף, כדי להדגים את מידת הפתיחות ששוררת בבית הספר ואת הקבלה המוחלטת של כל אחד ואחת - הראל סיפר שכל התלמידים יודעים שהוא הומוסקסואל, ושהוא מגדל את בתו במשותף עם אמה הביולוגית, שהיא לסבית מוצהרת... ההצהרה התקבלה בהפתעה אבל השתלבה היטב במכלול השיחה
שמחתי מאד לשמוע את הראל מספר על עבודתו ועל עבודת הצוות שלו, והרגשתי אותה הרגשה מוכרת של מפגש עם מה שאני מכנה "משרנים" (בהשאלה מעולם האלקטרוניקה) - שהוא המינוח שלי למנהיגים אמיתיים, כאלה שכששומעים אותם ובעיקר מתרשמים ממעשיהם - הם יוצרים השראה אצל השומע, ומה שחשוב יותר - יוצרים חשק ללכת בעקבותיהם! תחושה דומה חוויתי בעת שגרתי בארה"ב, ביום שאחרי הבחירה של נשיא שחור ראשון, ושמעתי את נאום הניצחון שלו - מיליוני אנשים דיווחו שהם חשו תחושת התעלות והשראה בעקבות דבריו הנרגשים והמשמעותיים. תחושה דומה מלווה את הצפייה בהרצאותיהם של "משרנים" אחרים, דוגמת קן רובינסון, דייב אגרס, יורם הרפז (אמנם מבית ברל, אבל בכל זאת...), ואחרים
בעיקר התרגשתי מהעובדה שהראל יכול לחשוף בפני כולם את נטייתו המינית, מבלי שהדבר ייצור מבוכה או דחייה, להיפך - זוהי בעיני דרך אפקטיבית מאד להעביר את המסר של פתיחות כלפי השונה, והערכת האחר על פי ערכיו האנושיים וקשריו עם סביבתו - במקום על פי סטריאוטיפים שנקשרים לזהותו

מה שלקחתי מהפגישה: בדבריו, הראל חיזק אצלי את הרצון, שהיה קיים כבר, להתחיל כבר את שלב ההוראה. הגילוי שיש
 לפחות בעירי תל-אביב כמה וכמה מנהלים בעלי אג'נדה דומה, ויכולת ורצון לקדם "למידה משמעותית" - נוסך מידה של אופטימיות בנפש שהתרגלה לקבל מהסביבה מסרים פסימיים ומייאשים באשר לעתיד החינוך בישראל... משיחה כזאת אני תמיד יוצא עם יותר רצון ותשוקה מאשר נכנסתי - ממש מה שנקרא "שיחת מוטיבציה" - לא שאני ממש צריך כזו בשלב הזה, אבל כנראה נצטרך כולנו בשלב ההוראה המעשית 
הראל גוטשטיין, מנהל תיכון עירוני י"ד בתל-אביב

תגובה לאירוע בכיתה - דיון על רצח יצחק רבין

הפוסט הבא נכתב כתגובה לדיווח של סטודנט, במהלך הקורס "ניהול כיתה במאה ה-21", אותו אני לומד במסגרת תואר שני בחינוך
הסטודנט סיפר על מקרה, שבו מורה מקצועי, (לא מחנך כיתה!) יזם דיון בשאלה: האם יש מצבים שבהם מוצדק לרצוח את ראש הממשלה. כמובן, כותרת הדיון לא הוצגה כך, אבל זה היה הנושא בפועל. המורה הופתע ודי הזדעזע מעמדותיהם של התלמידים
להלן דיווחו של עידו


כמה פרטים על המורה - מורה לניהול עסקי (מורה מקצועי, לא מחנך הכיתה). המורה הוא מורה מצוין, מוערך ואהוב מאוד על התלמידים, שולט היטב בכיתה, יצירתי מאוד, ראש גדול, מחנך של כיתה אחרת

שבוע לפני יום הזיכרון ליצחק רבין, המורה החליט להקדיש זמן במסגרת השיעור לנושא כללי. לפי מה שאמר לנו (הסטודנטים שמתנסים אצלו) לפני השיעור - הוא תכנן לעצור את השיעור לפני סופו, להעלות שאלה כללית לתלמידים, לפתח דיון ולחבר את הדיון ליום רבין בשיעור נוסף שיתקיים במועד קרוב יותר ליום רבין

השאלה אותה כתב המורה על הלוח לדיון (אני לא מדייק מילה במילה) הייתה - "אתה רואה בן אדם שעומד לעשות מעשה שיגרום נזק גדול מאוד בחיי אדם - מה אתה עושה

החל דיון סוער בכיתה, שהתחיל בתלמידים שאמרו שצריך להודיע לרשויות המתאימות וכו'. המורה רצה לחדד את הנקודה והכניס לחץ זמנים "אין זמן, הנזק עומד לקרות עכשיו, צריך לעשות מעשה מייד...". התלמידים חיברו מהר מאוד את הנושא לרבין, הדיון נהיה סוער יותר כאשר מהר מאוד הדעות עברו לכיוון - רבין רצה להחזיר את ירושלים, צריך היה לעצור אותו, יגאל עמיר לא טעה, מי שבדרך לגרום אסון צריך להרוג אותו
!!!

כאשר נגמר הזמן, המורה אמר שיהיה המשך בשיעור הבא

כאשר הגעתי לבית הספר בשבוע לאחר מכן שאלתי את המורה מה היה בהמשך והוא אמר שהוא פיתח איתם דיון על "תרבות הדיון" שלהם בשיעור הקודם ואיך אפשר לשפר אותה


- יצאתי בהרגשה של פספוס גדול. בשיעור הראשון האווירה הכללית בכיתה בסיום הדיון (להבדיל מתחילת הדיון) הייתה שצריך היה לרצוח את רבין, זה לגיטימי (להציל את המדינה...). המורה לא עשה שום דבר כדי לשנות את האווירה, לא בסיום היום הראשון ולא בשיעור ההמשך

- המורה (ואולי כל המורים) בוחרים לא להתעמת עם התלמידים בנושאים כאלה - נראה לי שעדיף היה לא להעלות את הנושא מאשר לנהל אותו בצורה כזו

למורה לא היו הכלים לנהל דיון כזה, הוא "נכנס לפינה" ולא היו לו את הכלים לצאת ממנה

שאלות ששאלתי את עצמי ואשמח לקבל את דיעות הפורום

- איפה הגבול בין פוליטיקה לערכים? לדעתי המורה היה צריך לעצור את הדיון ולהבהיר לתלמידים ערכים בסיסיים של דמוקרטיה ושלטון החוק ולא לתת לתלמידים לצאת בהרגשה שיגאל עמיר "דווקא לא כל כך נורא כמו שרוצים שנאמין

איך עושים את זה בצורה הנכונה, בלי לתת לתלמידים הרגשה של סתימת פיות

תודה, עידו




והנה תגובתי
עידו, אני מזדהה מאד עם תחושתך הקשה בעקבות האירוע

ראשית, לדעתי (והיא לא מחייבת איש) - לא מדובר פה בוויכוח פוליטי בכלל

אז לפני הראשית, ראוי לציין שלדעתי יש מקום לדיונים פוליטיים בכיתה, כמובן במסגרת של פלורליזם, הקשבה וכבוד לכל הדעות - גם ל"דעות" שהיה ראוי לרצוח את רבין... אני שם "דעות" במרכאות מפני שבחברה שאנחנו מנסים לבנות, אין מקום לרצח מכל סיבה שהיא, ועל כן תמיכה ברצח לא יכולה להיחשב לדעה - זה יכול להיות לגיטימי בחברה של ליסטים, כפי שלייבוביץ' המנוח אהב להגיד, אבל לא בחברה דמוקרטית. אני אומר שצריך לכבד גם "דעות" כאלה בכיתה של מתבגרים, מן הטעם הפשוט שיש לנו עסק עם בני נוער שנתונים יותר להשפעות של רגשות ומניפולציות, זאת תופעה קיימת ויש להתמודד איתה, והגישה שיכולה להיות ראויה עם מבוגרים - קרי: אנחנו לא חולקים אותה מערכת ערכים ולכן אין לי שום "דיבור" איתך - איננה עובדת כאן ולא שייכת לכאן מפני שאלה התלמידים שלנו, ואיתם צריך להתמודד ולמשוך אותם אל מערכת הערכים שהגדרנו שבה אנחנו רוצים לחיות, ולא לזרוק ולהפקיר אותם לג'ונגל הערכי שבחוץ

מקומם של דיונים פוליטיים הוא גם בכיתה, במגבלה של גיל ובגרות התלמידים - מפני שאיננו רוצים לגדל ילדים ונערות מנותקים, שבאים לבית הספר לספוג מידע בלבד מבלי להתייחס למתרחש סביבם. פוליטיקה היא אמנות היחסים בין בני אדם, ותלמידים צריכים ללמוד גם את התחום הזה. האופן שבו מתנהל דיון פוליטי תרבותי הוא לקח חשוב מאד שיש לחשוף אליו את התלמידים - ואין מקום ראוי לכך יותר מאשר בבית הספר

אחרי שאמרתי את זה - אסביר מדוע הוויכוח על רצח רבין איננו פוליטי. ויכוח פוליטי מתנהל במסגרת של כללים מוסכמים, וביניהם נכללים גם הערכים המשותפים לכל המשתתפים בדיון ובחברה - ואלה כוללים את "לא תרצח". וזה כולל דתיים שמאמינים שהדיבר הזה ירד מהשמיים עם עשרת הדיברות, וגם כאלה שאינם מאמינים בכך, אך יודעים שאסור לרצוח. ויכוח שבמסגרתו נשאלת השאלה אם מותר היה לרצוח את רבין יכול להיות ויכוח הלכתי, מפני שבהלכה קיים מצב של "רודף", ואפשר להתווכח אם חל על רבין דין רודף. אך זהו ויכוח הלכתי (לדעתי, לגיטימי), שדורש ידע נרחב בהלכה וגם בגרות נפשית. מכיוון שבישראל, החוק לא כפוף להלכה היהודית (על כל פנים, לא אמור להיות) - אין ויכוח פוליטי על כך שרצח (להבדיל מהרג להגנה עצמית, הרג לא מכוון של אזרחים במלחמה, וכו') - הוא מעשה אסור. ולכן הדיון על הלגיטימיות של רצח רבין צריך להתמקד בשלילה המוחלטת של המעשה, ובסיבות שמביאות אנשים צעירים לתמוך או לפחות להזדהות איתו

לכן, גם, לא נראה לי מתאים כאן ללמד את התלמידים את תרבות הדיון, כפי שהציעה יהודית; זהו כמובן נושא חשוב וראוי, אבל הוא לא עונה כלל לבעיה שעלתה כאן והיא - מדוע תלמידים מצדיקים רצח של כל אדם, ובפרט של ראש ממשלה, וכיצד ניתן לשכנע אותם שללא קשר לדעתם הפוליטית - זהו מעשה מגונה על פי כל אמות המידה שאנחנו רוצים שתהיינה מחייבות אצלנו

מטרות החינוך הממלכתי - דירוג מחדש לפי חשיבות


הפוסט הבא נכתב כמטלה לסטודנט, במהלך הקורס "משפט וחינוך", אותו אני לומד במסגרת תואר שני בחינוך

המטלה הייתה לכתוב מה דעתנו האישית, בשאלה: בהתייחס לחוק חינוך ממלכתי (1953), סעיף (2): מטרות החינוך הממלכתי בישראל – איך היית מדרג מחדש את המטרות השונות לפי סדר החשיבות? איזו מטרה היית מוסיף? איזו מטרה שרשומה בחוק היית מוחק? איזו מטרה רשומה בחוק, אך היא בגדר "אות מתה

להלן הדירוג הראוי של תת-הסעיפים בסעיף 2, לעניות דעתי
בסוגריים  – הדירוג המקורי
  1. (5)  פיתוח אישיות, יצירתיות, כשרונות, חיים של משמעות
  2. (7) פיתוח כוח כוח השיפוט והביקורת, סקרנות, מחשבה עצמאית
  3. (8) שוויון הזדמנויות להתפתחות
  4. (9) מעורבות בקהילה
  5. (3) לימוד ההיסטוריה של העם והמדינה
  6. (6) תחומי דעת ומיומנות
  7. (4) לימוד התורה, תולדות העם היהודי וזכר השואה
  8. (10) כבוד ואחריות לסביבה ולטבע
  9. (11) הכרת התרבות הערבית ותרבויות אחרות בישראל
  10. (2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת המדינה, כבוד לזכויות יסוד, לחוק, לחתור לשלום ולסובלנות
  11. (1) לחנך לאהבת אדם, העם והארץ


הייתי מוריד את תת-סעיף 1, מפני שלדעתי אין זה מתפקידו של משרד החינוך "לחנך... לאהבת אדם", ובוודאי לא לאהבת העם והארץ או לכבד את הוריו ומשפחתו. כמובן, לא יהיה זה רע, אם במסגרת הלימודים בגני הילדים ובבתי הספר יספגו הילדים מסרים (בעיקר באמצעות מעשים, ולא בדיבורים ובהטפה) של אהבה לאדם, לעם ולארץ, וכבוד להורים; אך לא ראוי להגדיר זאת כאחת המטרות הראשיות של תכנית הלימודים
ההנמקה לכך: בעיני, מטלת החינוך מתחלקת בין מספר "סוכנים" או גורמים, באופן בלתי שווה. בראש ובראשונה, עול החינוך מוטל על סביבתו הקרובה והמיידית של החניך – הלא היא משפחתו המיידית, הוריו או אפוטרופסיו, ואחרים – סבים, דודים, אחים; במעגל הגדול יותר נמצאים בני משפחתו הרחוקה יותר; ואחריהם בני הקהילה, חברים, מכרים, בני העם; ולבסוף באי העולם כולו. על פי השקפתי, כל פרט בחברה מחנך בפועל (במעשיו יותר מאשר בדיבוריו), כל פרט אחר בחברה, כל הזמן. אדם כי ייקלע לארץ זרה, ויראה את נוהגיהם של תושביה, יושפע מהם גם בבלי דעת. ישראלי המבקר בגרמניה ומתרשם מרמת הנקיון ברחובותיה, יש סיכוי גבוה שבשובו לארצו יימנע מהשלכת פסולת ברחוב (או למצער, ילכלך פחות), וזאת בהשפעת המראה של הרחובות הנקיים שנחרט בזכרונו. על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם השייך למעגל היכרות קרוב יותר – למשל, כל אדם המשליך פסולת ברחוב בישראל, או מנבל את פיו בעת צפיה בתחרות ספורט – יוצר את הצופה והשומע את התחושה הבלתי מודעת, שזאת התנהגות ראויה במידת מה – גם אם השומע מתנגד לכך באופן מודע. חלק ניכר בהנמקות הערכיות שלנו (שאינן ניתנות להצדקה רציונלית, ועל כן הן מושפעות מהנמקות בלתי רציונליות ובלתי פורמליות) – מתבססות על התפיסה המודעת או הבלתי מודעת, ש"כך ראיתי ושמעתי, ועל כן חזקה שזוהי התנהגות ראויה". השפעתם של עמיתים ושל החברה כולה היא חזקה מאד – גם אם קשה להודות בכך, באשר רצוננו להצטייר בעיני עצמנו כיצורים אוטונימיים, המחליטים באופן עצמאי – בשעה שבפועל אין זה כך, במידה רבה
בכל מקרה, אין זה מתפקידו (ולכל הפחות ראוי שזה יהיה מתפקידיו בעדיפות נמוכה יותר) של משרד החינוך "לחנך" את חניכיו להתנהגות ראויה במישור הבין-אישי, ובוודאי לא "להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו... המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו". השאלה כיצד מחנכים לאהבה לעם ולארץ היא כבדת משקל ולפחות בעייתית מאד. לדעתי לא ניתן לבצע פורמליזציה של הטכניקה, כפי שניתן לעשות זאת, למשל, באשר לחינוך להומניזם, למעורבות בקהילה, ועוד. החינוך ל"אהבת אדם, העם והארץ" הם מושגים כל כך בסיסיים, שמקורם צריך להיות הרבה יותר מהסביבה המיידית של החניך – הוריו ומשפחתו, מאשר ממשרד החינוך. מעבר לכך, ישנו מדרון חלקלק מאד המוביל מהניסיונות לחנך לאהבת העם והארץ – אל הפטריוטיזם הזול, ומשם אל הפאשיזם ממש, במובן שהחניך יתבקש להעמיד את טובת העם ו"הארץ", מה שזה לא יהיה (וכוונתי שניתן לפרש את טובת "הארץ" במובנים שונים מאד ואף אנטי-הומניסטיים, אליליים, גזעניים וכדומה), מעל לטובת האדם, ובאופן שעלול לפגוע בערכים ראויים יותר, בעיני, והם – שיויון האדם, כבודו וחירותו
למצער, ניתן לומר שמתפקידו של משרד החינוך להיות גורם נוסף, המעלה את תרומתו לחינוך לאהבת האדם, העם והארץ – בנוסף להורים, משפחה, סביבה ועוד; בעוד שהפריטים האחרים ברשימה הם מתפקידיו של משרד החינוך באופן עיקרי או בלעדי

סעיף שהייתי מוסיף: "ליצור סביבה תומכת ואוהדת כדי שכל חניך וחניכה יוכלו למצוא את תחומי הכשרון והידע החבויים בו או בה, להכיר בהם, לפתחם מתוך רצון לעסוק בהם בעתיד, עם אפשרות לפרנס עצמם בכבוד בתחום ידע החופף או קרוב אליהם. לאפשר, במובן של יצירת סביבה תומכת ואוהדת, שבמסגרתה יוכל החניך להתפתח בהתאם לנטיות נפשו – ולא לכוון את החניך מראש את התחום הנראה למוסד או לקהילה כתחום הראוי או הרצוי לחברה; כמובן, כל זאת במסגרת מגבלות ואילוצים, שנועדו להבטיח שנטיותיו ומעשיו של החניך לא יפגעו בחירותם ובאפשרות ההתפתחות במקביל של חניכים אחרים בכיוונים הראויים והרצויים להם